'אחים הצילו, שריפה' אימו של הפעוט שנשרף בחול המועד פסח משחזרת באימה

עידו בן שנתיים ושבעה חודשים נלכד באש, מנגל קטן של חול המועד שהפך למלכודת אש וכמעט מוות

מדורה קטנה נדלקה באחת. האש נתפסה ובערה במהירות, עלתה אל על.

אימו של הפעוט שנשרף בחול המועד פסח משחזרת באימה לעיתון משפחה: זרועות הארגמן לחשו ורקדו במחול מהיר. הלהבות טיפסו לעבר השמים, אבל לא היו שם שירים לכבודו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ולא היו שם קרטיבים. לא היו שם רגליים מקפצות בריקוד של שמחה ולא עצים שנאספו בעמל ויזע.

מה כן היה שם? היו שם צרחות. הייתה מהומה ובלבול וטירוף וזוועה. היה גיהינום שהציץ לרגע, ופער פה רחב ואימתני. כי המדורה דלקה באש גדולה, אך בתוכה ניצב עידו. פעוט חמד בן שנתיים ושבעה חדשים.

לקראת ל"ג בעומר, ולמענם של מאות אלפי מוקדי אש שיוצתו ברחבי הארץ לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, ערכו בעיתון משפחה את הראיון עם חננאל ורחל אבני. זו הייתה שיחה מחרידה ומדהימה, איומה ומרגשת, תובעת ונוקבת. שיחה שנזרקה בין "מי באש" ל"חסדי השם כי לא תמנו".

השיחה נערכת עם אם המשפחה. חננאל, האב, השתחרר מבית החולים שעות ספורות קודם לכן, והוא חלש…

בידנו אור ואש

"זכינו לעבור לדירה חדשה ברכסים, ממש בערב חג הפסח. היו אלה ימים שבהם נשמנו ארגזים ואכלנו מזוודות. היו אלה ימים טרופים של ערב חג ושל אין ספור מטלות. אבל ברוך השם, הכל נעשה בשמחה גדולה. עוד קודם החג סיכמתי עם בעלי, חננאל, שהפסח הזה כולו לילדים.

"ברגעים שהיינו עסוקים כל כך בהעברת הדירה, הבטחתי לעצמי ולילדים שבחול המועד פסח נדאג לצאת כל יום, ונוודא שכולם מקבלים את תשומת הלב ואהבה גדולה.

"וכך היה. ביום רביעי, חול המועד פסח, קבענו עם מספר חברים לצאת לפארק בזיכרון יעקב. בפארק היתה בריכת דגים והילדים לא יכלו להמתין עד שיגיע הרגע המובטח שבו "ידוגו דגים כמו יוסף מוקיר שבת".

"התכנון היה לערוך 'על האש' נחמד במקום.

"הגענו לפארק, מקום מקסים, ירוק. שמחתי לראות שהאזור מרופד בדשא בריא ובאבני ריצוף. "איזה כיף שלא מוזנח כאן, ולא צריך לעשות מנגל על חול ועפר!" שמחתי. ולא ידעתי שהירוק הירוק הזה הוא קללה.

"התמקמנו והתארגנו בנקודה נעימה ומוצלת. הגברים התחילו להעמיד את המנגל, ואנו יחד עם הילדים המקפצים צעדנו לעבר הברכה – לדוג דגים.

"הילדים דהרו קדימה באושר, ואני מיהרתי אחריהם עם עגלה ובה התינוקת שלי בת החצי שנה, ועם עידו בן השנתיים וחצי ש'נתן יד חזק חזק'.

"מספר מטרים לאחר מכן נעצרתי מול גרם מדרגות. לא הצלחתי להעלות את העגלה, ומשום כך הסתובבתי חזרה לכיוון הדשא ופניתי לבקש את עזרת בעלי.

'חננאל? תוכל לעזור לי עם העגלה?' שאלתי, והוא, שעמד בסמוך למנגל, הסתובב והתקרב צעד לכיווני".

המנגל מאחור. את ובעלך זה מול זה ועידו? היכן עמד עידו?

"עידו עמד בינינו. המרחק היה קטן ממש. בעלי ניסה לשכנע אותי שלא לקחת את העגלה, בעוד חברו הטוב מנסה להצית אש במנגל".

מי במים ומי באש

"באותו רגע אש תופת נפתחה מולנו.

"תוך כדי דיבור עם חננאל בעלי, קלטתי זרמי אש מטפסים באוויר. המראה היה מפחיד ומרעיד ומרתק. לא הבנתי בדיוק מה קרה ולמה נהרות של אש מטפסים באוויר. אבל עוד לפני שהספקתי לברר מה המראה שמולי, קלטתי שבעלי מתחיל לצרוח באימה. מבט נוסף הבהיר לי שאש נתפסה ברגליו ובידיו. אש כתומה. בוערת. אוכלת כל מה שבדרכה. החום הגדול והכאבים גרמו לבעלי לנסות לכבות את האש. באינסטינקט הישרדותי הוא רץ לעבר ברכת הדגים כששובל של אש מאחוריו. הקב"ה העניק לו את השכל לרוץ לעבר המים, לנסות לקפוץ פנימה ולכבות את עצמו".

מנין הגיעו זרמי האש?

"ככל הנראה, חברו של בעלי הצית את האש על ידי שימוש בבנזין. הוא שפך הרבה חומר, והייתה רוח. הוא לא לקח בחשבון שהאדים הרעילים של הבנזין – דליקים מאוד! ברגע שהוא קרב את הגפרור הבוער, נתפסה להבה אדירה בכל האזור. לא רק המנגל והפחמים הספוגים בבנזין התלקחו, אלא גם האוויר ברדיוס הקרוב…

"אני מאמינה שמספר טיפות נתזו לעברו של בעלי, ולכן הוא נדלק.

"הבטתי בבעלי הרץ למקור המים בעיניים קרועות לרווחה ובאימה משתקת. זו הייתה תמונה סוריאליסטית ומטלטלת. ראיתי את מה שקורה אך המח שלי סרב להאמין.

"הסטתי את המבט לעברו של עידו, וכמעט התעלפתי.

"עידו עמד על ידי. ומדורת אש ענקית עוטפת אותו מכל כיוון. הבגדים היפים של 'חול המועד' התלקחו. תלתלי השיער נאחזו באש, והוא שותק. לא צורח. לא בוכה. רק עיניו הקטנות הביטו בי בפחד.

"לא אוכל לתאר את הרגעים הללו. ואני מאחלת לכולם שלעולם לא יצטרכו לעמוד מול ניסיון שכזה. צרחתי בהיסטריה, אבל לא ידעתי מה לעשות. בעלי ששמע את הצרחות שלי, הסתובב לאחור כדי להביט מדוע אני צורחת, וראה לאימתו שאשתו ניצבת על יד מדורה – מדורת בנו.

"הוא קפץ למים, כיבה את עצמו ודהר חזרה אלינו, מתעלם מהכוויות הקשות שנגרמו לו. מתעלם מהחום ומהכאבים. אנשים טובים ששהו בפארק באותו הזמן הגיעו אף הם, נחרדים מהמראה, מבועתים מהמצב, אבל נחושים לנסות לעזור.

"איש אחד זרק את עידו על הרצפה והחל מגלגל אותו. אבל לא היה חול ועפר שיחנקו את האש. הדשא ואבני הריצוף צחקו למראה ניסיונותינו.

"אנשים צדיקים הגיעו לעזור, הם הבינו שהאש שעל עידו הקטן לא נכבית, מישהו הביא שמיכה. הם זרקו את השמיכה על עידו וניסו בכח לחנוק את האש, אך האש הייתה חזקה מדי… בלית ברירה, הם נשאו את הילד ורצו לעבר בריכת הדגים והטילו את הילד פנימה. במקביל הזעיקו את כוחות ההצלה.

"היו אלה רגעי נצח של טרוף ואיבוד חושים. רגעיי סיוט של כל הורה.

"צרחתי. בכיתי. זעקתי לעזרה. כונן הצלה שהיה במקום ניסה לעזור לעידו, אבל לא היה הרבה מה להועיל. עידו היה בהכרה. בגדיו מפוחמים. פיסות שיער חרוכות סביב ראשו. בועות ענק צצו על עורו. אבל הוא שותק. ממשיך להסתכל בעיניים גדולות".
דם ואש ותמרות עשן

"עשרים דקות ארוכות כמו הנצח חלפו עד שהאמבולנס הראשון הופיע. אחריו דהרו חמישה אמבולנסים נוספים. העלו את בעלי לאחד מהם, ואותי ואת עידו לשני, ויצאנו ביללות צופר לכיוון בית החולים רמב"ם. עידו היה בהכרה. בשלב זה הוא בכה מאוד. הפרמדיקים נתנו לי להחזיק אותו למשך כמה דקות. הרגשתי שאני על סף עלפון. החזקתי את עצמי בכח. רציתי להאמין שהכל בסדר, ושזה רק הבגדים והשערות. אמרתי לעצמי כל הזמן: "עידו לא מת! עידו חי! הוא מסתכל עליך!!!" אבל לקראת הגעתנו לבית החולים, הרדימו והנשימו אותו.

"כחמישים דקות לאחר האירוע, הגענו לבית החולים. עד אז השליתי את עצמי שאולי הכל בסדר. אבל הצורה שקבלו אותנו, הבהירה לי שהכל ממש ממש לא בסדר.

"עשרות רופאים רצו לעברנו. תפסו את האלונקה של עידו והחלו לרוץ במסדרונות. תוך שניות הוא חובר לחוטים ולצינורות. רופאים מכל המחלקות הגיעו. פלסטיקאים, מומחי עיניים, ריאה ועוד.

"ואני רצתי אחריהם. לא ידעתי מה קורה איתי. הייתי יחפה, בוכייה. קלטתי שאין לי מושג איפה הקטנה שלי. מי שומר עליה? מי מטפל בה? הרי אני ובעלי כאן! לא היה לי דרך ליצור קשר… מישהו הגיש לי את הפלאפון שלו כדי שאוכל לדבר עם המשפחה. החזקתי את הנייד, ובאצבעות רועדות ניסיתי לחייג, אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי להיזכר באף מספר.

"במשך כעשרים דקות קבלה, איש לא דיבר איתי. הרגשתי שאני מאבדת את הדעת מרוב דאגה, חוסר אונים, בלבול. בכיתי במסדרון מול מחלקת טיפול נמרץ.

"כשהרופאים יצאו, הם לא היו אופטימיים מאוד. 74% כוויות בגופו הקטן והסובל של עידו. החלק שנשאר שלם ובריא היה כפות הרגלים, וזאת בשל העובדה שהוא נעל נעליים סגורות שהגנו את כפות רגליו.

"נכנסתי לראות את עידו ונחרדתי. המראה היה קשה בהרבה ממה שראיתי בפארק או באמבולנס. הסבירו לי שהכוויות הן דינמיות. וממשיכות לבעור ולגדול גם לאחר שהאש נכבית. ראיתי ילד מפוחם. נפוח. עור גופו אכול ומקולף. פיסות פיסות. קשה לזהות את ילדון החמד שלי. הילד עם העיניים הצוחקות והלב הטוב. זה קשה… זה נורא! מחריד! שאף אמא לא תתנסה בזה לעולם!"

מה מצבו של עידו כעת?

"חלפו שבועיים שבהם היה עידו מורדם ומונשם. לאחר מכן עידו הצליח לנשום בכוחות עצמו. ברוך הוא וברוך שמו! הוא עדיין מורדם ושוהה בטיפול נמרץ. יש לו דרך ארוכה מאוד לעבור. כרגע הזיהומים הם האיום הכי גדול שלו.

"בעלי השתחרר היום אחר הצהריים מבית החולים! חסדי השם!!! כמה שכואב וכמה שקשה, אי אפשר שלא לראות את אהבתו יתברך. איזה נס שהיה מקור מים בסמוך. אלמלא המים, ספק אם בעלי ועידו היו כאן איתי. אני נרגשת לספר לך על עם ישראל המיוחד! אנחנו מקבלים אהבה שאי אפשר לתאר! אנשים זרים באים ותומכים, מכינים אוכל, מביאים מתנות. קבלתי אין ספור טלפונים מכל רחבי הארץ ואף מחו"ל מיהודים טובים ששמעו על עידו, והם רוצים לחזק ולהתחזק. נשים מספרות על קבלות טובות, ועל זכויות לאין ספור שנאספות לרפואתו של עידו שלי: הפרשות חלה, שמירת שבת, חיזוק בתפילה, בשמירת הלשון, ואהבת לרעך. אין תלמוד תורה בארץ שלא מתפלל על עידו – ותפילת תינוקות של בית רבן בטוח קורעת רקיעים!"

מרגש ומחזק. אבל בה בעת, מרטיט.

"אני במצב כזה שאין לי על מי לסמוך רק על אבי שבשמים. אני סמוכה ובטוחה באהבתו יתברך. יודעת שהתפילות והתהילים של עם ישראל יקרעו רקיעים והנס של עידו – הנס שלי – יתרחש.

"רבנים גדולים מתפללים על הבן שלי… אני בטוחה שעידו יוכיח לכולם שאין עוד מלבדו!

"בעבר, הייתי מקבלת בקשות להתפלל לרפואת אי מי, או להתחזק. לא העליתי על דעתי כמה כח זה נותן למשפחה המתענה.

"אני יכולה להעיד על עצמי שהידיעה על זה שאנשים מתחזקים ומתפללים עלינו – נותנת לי כח ועצמה לקום בבוקר וללכת לבית החולים. להתגבר על הפחד שממלא לי את הלב. זה מה שנותן לי את הכח לעמוד מול הרופאים. זה נותן לי את הכח לשבת ליד עידו, ולראות אותו במצב כל כך לא טוב, ולהאמין שהכל יהיה טוב יותר.

"פנינו לגאון הרב שטרן מבני ברק, והרב הורה לנו להוסיף את השם שמעון לעידו. השם שמעון מסוגל לישועות. כשהוספנו את השם, הבטחתי שבעזרת השם בל"ג בעומר הבא, אביא את שמעון עידו למירון! בזכות התנא האלוקי, בזכות עם ישראל שלא מפסיק לעורר רחמי שמים על ילד טהור ותמים שלא חטא, ובזכות הצדיקים – בעזרת השם נגיע למירון עם ילד בריא ושלם ונבשר לכולם על הנס הגדול.

" 'לא אלמן ישראל' ורק הקב"ה ימציא לנו את הנס. אני לא מתרכזת בתחזיות הרופאים, הרופא הגדול מכולם הוא השם יתברך. וממנו, ורק ממנו תבוא הרפואה".

סכנת האש

"ל"ג בעומר מתקרב, והלב שלי רועד מפחד. הורים יקרים, אש זה מוות! זו סכנה!! זו זוועה!!!

"תשמרו על הילדים שלכם. תספרו להם על שמעון עידו. תספרו להם שזה היה בסך הכל מנגל תמים. שאפילו שמבוגרים טיפלו באש, קרה אסון.

"כשאתם יורדים למדורה עם הילדים, תזכרו את עידו שלי המורדם במחלקת טיפול נמרץ. אני מתחננת בפני כל אבא ואמא – אל תרשו לילדים להצית אש, ויהי מה. כמובן שהתעסקות בחומרי הבערה כגון דלק, בנזין וכד' זה כמו להתעסק ברימון שנצרתו הוסרה.
"הורים יקרים, מדריכים, ילדים…

"אני יושבת עכשיו ליד שמעון עידו בן השנתיים וחצי. שמעון עידו לא יוכל לנסוע למירון השנה. הוא לא יאכל קרטיבים מול המדורה.

"לא.

"שמעון עידו צריך עכשיו את הזכויות של רבי שמעון בר יוחאי. הוא צריך את הזכויות שתאספו עבורו. הוא צריך את התפילה, את פרק התהילים. שמעון עידו שלי לא יכול עכשיו לדבר, אבל אילו יכול – היה בוכה ומתחנן לפניכם שתעשו עימו חסד ותתפללו עליו.
"ואתם?

"הרי לא תעמדו מנגד. בבקשה. אני מתחננת. אפילו חיזוק קטן, פרק תהילים אחד… כל דבר לזכותו של שמעון עידו. לרפואה שלמה במהרה. שלא יכאב. שלא יסבול".

שמעון עידו בן רחל, וחננאל דוד בן חנה – לרפואה שלמה.